פנימיית הדסים היתה הבית שלי, שם גדלתי וחונכתי, ואליה הגיעו ילדים כמוני, שעלו לארץ ללא עורף משפחתי. למדנו בבית הספר וגרנו בפנימיה. בכיתה שלנו היו ילדים ניצולי שואה, ילדים של דיפלומטים שהוריהם לא לקחו אותם לשליחותם וגם ילדים מהאזור שלמדו איתנו בכיתה אבל לא חיו איתנו בפנימייה.
סיימת י"ב ורציתי להמשיך בכיתה הפדגוגית בסמינר של הדסים.
חבריי הטובים למדו ב"מכון וינגייט", ואני החלטתי להתגייס לצבא. גויסתי לחטיבת גולני, ובשבת הראשונה שנשארתי בצבא, נפלתי במשחק כדורגל ובלי כוונה בעטו לי באף ושברו לי אותו. במשך שבועיים שהיתי בבית החולים עם גבס, אבל לא סיפרתי לאף אחד, גם לא לאמי.
אחרי שידעו במושב שתלמה ואני מתחתנים, הגעתי לבקר בפעם הראשונה בכפר ורבורג.
ירדתי מהאוטובוס ובכניסה לכפר קיבל את פני רכוב על אופנים, פלג, בן הדוד של תלמה. הוא צעק וצהל: "החתן של תלמה בא!". כל המושבניקים יצאו החוצה כדי לראות מי הוא החתן של תלמה נבות.